אפלטון ואריסטו - מטרת ההגות המדינית

פילוסופיה מדינית עתיקה

אפלטון ואריסטו אינם שותפים לנקודת המבט באשר לפוליטיקה. בעוד אפלטון רואה בפוליטיקה תסמין לתחלואיה של החברה, רואה אריסטו בפוליטיקה מאפיין יסוד של החברה האנושית באשר היא. בהתאם להנחותיהם השונות של שני ההוגים נגזרות עצותיהם הפילוסופיות-מדיניות. בתשובה זו אסביר את שתי נקודות המבט השונות, אשווה ביניהן ולבסוף אטען לטובת אריסטו.

ראיית עולמו של אפלטון מתבססת על הנחתן של אידיאות. האידיאות הן ישויות מופשטות המהוות תבניות לכל מה שקיים בעולמנו (גישת "מן הכלל אל הפרט" – Top-Down). האידיאות הן אידיאליות – לא יכול להיות דבר טוב יותר מן האידיאה שעל פיה בנוי הדבר. גם למדינה יש אידיאה על פיה היא בנויה – אידיאת המדינה. במדינה זו לכל אזרח יש עבודה שהוא אוהב ואשר מספקת אותו ואין מחסור או דאגה מפני מחסור. מכּיוַן שכך הרי שאין בה מריבות בין בני האדם, אין שפיכות דמים ואין גזל או עוול מכל סוג שהוא. זוהי מדינה בה שורר הצדק. הצדק האפלטוני. מכאן שאם הכול טוב ויפה ונפלא ואין מריבות בין בני האדם הרי שאין צורך לפתור בעיות כאלה – הן אינן קיימות. (1) כל זאת במדינה האידיאלית או באידיאת המדינה. אולם, כידוע לכולנו, אין המצב דומה או מתקרב לכך במדינות עלי אדמות. כאן, במדינות הממשיות, יש תככים ומזימות ואינטרסים מנוגדים ומלחמות. כאן יש עוול הרבה והצדק בא במשורה. מנקודת מבטו של אפלטון זהו קלקול של המדינה האידיאלית הראשונית. לדעתו המצב רק הולך ומחמיר. החברה האנושית חולה והמדינות בהן חיים האנשים חולות אף הן. הפוליטיקה,כלומר, הניסיון לפתור את אותן הבעיות בין האנשים, אינה יכולה לרפא את המחלה כלל וכלל. יתרה מזאת, הפוליטיקה יותר דומה לתסמין של המחלה מאשר תרופה שתוכל לרפאה. אפלטון סולד מפוליטיקה בכל צורה שהיא ולכן מנסה לנטרלה מליטול חלק במדינה האידיאית שלו.

ראיית עולמו של אריסטו שונה לחלוטין מזו של מורהו. לדידו של אריסטו אין איזושהי "אידיאה של מדינה" או "אידיאות" מופשטות אחרות שמהוות תבניות לדברים שבעולם. (2) תחת זאת יש את הדברים המוחשיים עצמם, את הפרטים, שמהם אפשר להסיק אינדוקטיבית כללים (גישת "מן הפרט אל הכלל" – Bottom-Up). אריסטו מתייחס למדינה כמו אל הישויות הביולוגיות אותן חקר – בודק מדינות רבות ככל האפשר, אוסף נתונים, משווה, יוצר הכללות, בוחן אספקטים חיוביים ושליליים בכל חברה ומנסה לזקק את הטוב מכל אחת מהן. הוא בונה היררכיה (לא לגמרי חד משמעית, אמנם) של סוגי שלטון טובים יותר וטובים פחות. מה שמשותף בכל המדינות אותן הוא בוחן – בכולן קיימת פוליטיקה. כמדען בנפשו אין אריסטו יכול להתעלם מן הממצא הזה. אין הוא מרשה לעצמו לשקוע בחלומות אפלטוניים על מדינה ללא פוליטיקה. הוא מסיק מן הממצא שלו את מה שיהווה הנחת בסיס לתורתו המדינית: הפוליטיקה היא חלק מן הטבע האנושי. כלומר, אין זו מחלה או תסמין שלה או קלקול של השורה (או של איזו אידיאה אפלטונית). תחת זאת, זהו כלי שמאפשר לבני האדם לקיים את עצמם באופן חברתי. התנהלותה של החברה האנושית מתאפשרת דווקא באמצעות הפוליטיקה.

אריסטו משווה את התנהלות המדינה להתנהלותו של משק הבית (אקונומיה) – כשם שלא ניתן לבטל את היחסים החברתיים בין בני המשפחה, כך לא ניתן לבטל את הפוליטיקה שמהווה את היחסים בין האנשים במסגרת המדינה. רק אם יחסלו את כל בני האדם תפסיק הפוליטיקה מלהתקיים. האדם הוא "הומו-פוליטיקוס" (3) – חיה פוליטית מטבעו. רק על פי התכלית שלו-עצמו יכול האדם לפעול והוא אינו יכול להתנגד לה. לכן אינו יכול להפסיק להיות פוליטי! כּיוַן שהפוליטיקה היא חלק אינטגרלי בחִברוּת האנושית, על פי אריסטו, אין להילחם בהימצאותה. להיפך – יש לנצל את הצדדים הבונים שבה. כמו-כן, יש למצוא את הדרך בה תיעשה הפוליטיקה על הצד הטוב ביותר.

אחד התנאים להצלחתו של השליט לשמור על הסדר לאורך זמן הנו התקנת מערכת חינוך מוצלחת. סוג החינוך צריך להיבחר בהתאם לסוג השלטון כאשר המטרה אחת היא: להרגיל את האזרחים לדרך חשיבה מסוימת שמתאימה לשליט. למשל, אם השלטון הוא דמוקרטי אז האזרחים צריכים לדעת כיצד להתנהג במדינה כזו – לדעת מהם יכולותיהם להשפיע, מהם מגבלותיהם וכולי. אם, להבדיל, השלטון הוא דיקטטורי אז האזרחים צריכים להתחנך על ברכי הציות ללא עוררין וכיבוד השליט. זה המקום לציין שאריסטו חושב שתפקיד הפילוסוף הוא לעזור לשליט לשלוט בלי קשר לסוג המשטר או לטיב השלטון; על הפילוסוף לעזור לשליט בהשלטת הסדר במדינה,אחרת עלול להתרחש כאוס; או שיש סדר או שאין סדר – אין "באמצע" (גישה דומה מאוד לזו של הפילוסוף תומס הובס). תנאי נוסף להצלחת השלטון הנו אספקה מתמדת של בידור ושעשוע להמונים. יודע אריסטו נפש בני אדם;חייבים הם להתפרק מדי פעם, לצאת מן המסגרת. אלא שיש סכנה שייצאו לגמרי משליטה (ואף ימרדו). מוטב, לכן, שיהא השליט זה שיגדיר מתי תהיה היציאה מהמסגרת, באלו תנאים ובעיקר – לאיזה מסגרת חלופית לצאת.ספורט ותיאטרון הם אמצעי הבידור האולטימטיביים, אליבא דאריסטו – המסגרת ליציאה מן המסגרת; הם-הם "האופיום להמונים". (4)

כעת אטען לטובת אריסטו. מדוע טוען אריסטו שהאדם הוא חיה פוליטית? – כי כך זה חייב להיות, לדעתי. אסביר את דבריי: האדם הוא חיה חברתית – על כך מסכימים הרוב. לכן חיים האנשים יחדיו ברובם במכריע של המקרים. גם על כך אין עוררין. אלא שהאנשים לא תמיד מסתדרים כאשר הם חיים ביחד. על כך בטח ובטח שאין עוררין. מכאן שיש צורך באמצעי שיעזור לבני האדם לחיות זה עם זה. אמצעי זה הוא הפוליטיקה. זהו אמצעי אפשרי והכרחי. מדוע אפשרית הפוליטיקה? כי בניגוד לחיות חברתיות אחרות (נמלים, דבורים, וכדומה) האדם אינו מוּנַע רק על ידי אינסטינקטים. האדם הוא יצור חושב. ככזה הוא יכול לשנות! ומדוע הכרחית הפוליטיקה? כי אחרת לא נוכל לחיות יחדיו במסגרת של חברה. החיים החברתיים שלנו הם התגלמותה של הפוליטיקה!

--

(1) פרופ' חיים מרנץ טוען לפרדוקס הנובע מגישה זו של אפלטון. תיאור הגורמים לפרדוקס וביקורת על כך ניתן לקרוא כאן.
(2) יש להפריד בין המונח "אידיאה של מדינה" שבכאן לבין "מדינה אידיאלית" עליה כן מדבר אריסטו.
(3) אינני יודע מי טבע את המונח לראשונה אך הוא נפוץ מאוד. לעתים הוא משמש ככינוי גנאי לפוליטיקאים אך אין זו כוונתי כאן.
(4) מונח של קארל מרקס בהתייחסו לדת.