אפלטון, אריסטו והמדינה

פילוסופיה מדינית עתיקה

במאמר קודם שלי התמקדתי בהסברים לגבי האופנים השונים אליהם מתייחסים אפלטון ואריסטו בבואם לדון בפוליטיקה. כעת אראה מה הם מציעים כדי לשפר את המצב. הן אפלטון והן אריסטו שופכים אור על הבנתה של תורת המדינה. תחילה אציג הן את הצעתו של אפלטון והן ביקורות אפשריות לגביה. אחר כך אציג את משנתו של אריסטו ואתמוך בה.לבסוף אנסה לרכך את הביקורת של מרנץ על אפלטון על ידי פירוש אישי שאתן למשנתו של אפלטון שתקרבוֹ במעט למשנת אריסטו. מאמר זה הנו כללי באופיו ולכן הכול על קצה המזלג.

"He [Plato] begins by insisting on the importance of the ideal as a pattern or model even if it should never be realized in practice… it vitally important that we should possess ideals as standards or patterns, by which we can measure our actual human situation".

Cross and Woozley, pp 135-136.

אפלטון גורס שהאנשים שצריכים לשלוט אלו הפילוסופים. הם היחידים שיכולים לשלוט (הרחבתי וביקרתי בתשובה 1ב) ולכן מוטלת עליהם החובה לשלוט. זאת כשם שמוטלת עליהם החובה לחנך; הם אלו שיודעים! אם לא ינסו להוביל את החברה לחוף מבטחים – החברה תשקע. האמצעים שיש לפילוסופים בניווטם הם שניים עיקריים: שלטון וחינוך. אפלטון ממחיש את ייחודיותם של הפילוסופים באמצעות משל המערה. רק הפילוסופים, המשולים לאסירים שהשתחררו מאזיקיהם, יכולים לראות את האמת לאשורה. רק הם מבינים את הסיבות להיותם של הדברים (כשם שרק הם יכולים לראות שהמקור של הצללים על קירות המערה נובע מן האש). אפלטון חושב שאם מישהו יכול לעשות משהו אזי עליו לעשותו (זהו היקש מעשי, בדומה לסילוגיזם של אריסטו). מכאן שאם הפילוסופים הם בעלי הידע אזי עליהם מוטלת החובה לשלוט (ולחנך) – אין איש מלבדם שיכול לעשות זאת כמו שראוי.

שתי הביקורות שאציג לגבי גישה זו של אפלטון הן של פרופ' מרנץ (כפי שהוצגו בשיעור).

ביקורת ראשונה: אמנם היה יכול להיות מועיל אם הפילוסופים היו משתתפים בשלטון המדינה אך אין זה מעשי לדרוש זאת מהם. שתי סיבות לכך: א. הפילוסופים בדרך כלל נמנעים מלהשתתף בפוליטיקה – רובם מעדיפים את דרך העיון (אותה משבח אריסטו בהזדמנויות רבות). ב. הפילוסופים יודעים את ה-"איך" אולם אין בטחונות שהם יודעים את ה-"מה".כלומר, גם אם יש לפילוסופים את הידע כיצד יש לעשות דבר מה, אין זה אומר שיש להם העדפה מה לעשות (ויש שיטענו הפוך - הפילוסוף יודע מה הוא רוצה לקבל איך אינו יודע מה הדרך להשיג זאת).

ביקורת שנייה מציגה את משנתו של אפלטון באור פרדוקסלי: אם במדינה האידיאלית שמציג אפלטון יהיה כל כך טוב ולא יהיו עימותים בין האנשים אזי לא יהיה צורך בפוליטיקה כלל! אז בשביל מה נועדו כל ההנחיות לגבי הדרך בה רצוי לעשות פוליטיקה?...

לדעתי שתי הביקורות מוצדקות. עם זאת, בסוף התשובה אנסה לרכך מעט את הביקורת השנייה.

מנגד לאפלטון מציג אריסטו תורת מדינה שונה; הוא מפרט שישה סוגי שלטון ומדרגם מן הטוב ביותר עד לגרוע ביותר. העיקרון שמנחה את אריסטו: ככל שקטן מספר השולטים במדינה כך גדל הסיכוי לסדר (כי הכוח מרוכז). אלא שבמצב זה גם גדל הסיכון שהשליט ינצל את מעמדו לצבור כוח על חשבון האזרחים (אריסטו אינו תמים לחשוב שהשליט ימשוך ידיו מן הזהב). שלטון מלוכני הוא שלטון יחיד שיכול להיות נפלא אם המלך לא ינצל לרעה את כוחו. אם ינצל המלך לרעה את כוחו שלטונו יהפוך רודני – הגרוע מבין כל סוגי השלטון.שלטון של עילית אריסטוקרטית עשירה טוב פחות משלטון מלוכני (פחות ריכוזי) אך עדיין נחשב לשלטון טוב מאוד. זאת אלא אם תתקלקל השורה וחלק מהשולטים ינצלו את כוחם לרעה (השלטון יהפוך אז אוליגרכי). עם זאת, הנזק יהא קטן יותר מנזק שעשוי ליצור הרודן כי לאותם סוררים אין שליטה מוחלטת כמו למלך. שלטון פוליטי (Polity) משתף הכי הרבה אנשים וקלקולו הוא השלטון הדמוקרטי – הכי פחות סיכויים לסדר אך גם הכי פחות סיכונים לשחיתות. בכל מדינה, בלי קשר לסוג השלטון, רצוי שהשליטים יהיו בעלי "נפש גדולה" –מחויבים למדינה ובעלי רצון להעניק לאזרחים מעצמם. כך יקטן הסיכון להשחתת המידות ולקלקול המדינה.

אני חושב שהצעותיו של אריסטו הרבה יותר מציאותיות מאלו של אפלטון. אריסטו אינו מנסה לשנות סדרי עולם (לקעקע את מוסד המשפחה, למשל, כמו שמציע אפלטון). אריסטו אינו מנסה להכריח את הפילוסופים לשלוט בניגוד לרצונם; הוא עצמו הרי יודע כמה יקרים חיי העיון לפילוסוף. כמו כן, אריסטו מנסה למצוא את דרך האמצע גם בתורה זו – מנסה למצוא את דרך השלטון שתעניק את מרב הסיכויים להצלחה ואת מעט הסיכונים לכישלון. כל אלה נראים לי תמהיל סביר והגיוני מהצעותיו של אפלטון.

לסיום ארצה להעלות הצעה לקרוא באופן דומה את תורות אפלטון ואריסטו: ההצעה אומרת שעלינו לקרוא את שניהם כמציעים איזושהי מדינה טובה אליה יש לשאוף ולאו דווקא להגיע. פרשנות זו של הכתוב אינה טריוויאלית ואני מודע לכך. עם זאת, באמצעות פרשנות יצירתית שכזו ניתן להבין את אפלטון לא כאומר שיש להגיע לאותה מדינה אידיאלית בה שולטים הפילוסופים אלא יש רק לשאוף לכך. המדינה דומה בכך לשאר הדברים – הם שואפים לאידיאה שלהם. כך גם אצל אריסטו – יש לשאוף למדינה מסוג מסוים גם אם אין אפשרות להגיע אליה. השאיפה אצל שני ההוגים יכולה להתפרש כשאיפה אל איזה נשגב אידיאי שאנו שומרים בדמיוננו או במוחותינו בזמן שאנו פועלים פוליטית; נקודת התייחסות הראויה לבדיקה מתמדת ולשקלול במסכת ההחלטות המדיניות, אך לא כמטרה שחייבים להגיע אליה.

" 'אל תכריחני להראות, שבצאתם אל הפועל, חייבים הדברים לכל פרטיהם להיות כמו שתיארנו אותם בדברינו; אלא אם יהא בידנו למצוא, כיצד יתגשמו סדרים של מדינה שיהיו קרובים ביותר לאותם שתיארנו, הודה-נא שמצאנו את דרך התגשמותם של אותם הדברים, כאשר דרשת. או שמא לא תנוח דעתך, כשתשיג זאת? אני – דעתי תנוח!' ". (אפלטון, 473).

באמצעות פרשנות מוצעת זו ניתן לרכך את הביקורת על אפלטון הטוענת שמשנתו היא פרדוקסלית; גם אפלטון יודע שפוליטיקה תמיד תהיה ולא תיעלם – ממש באותה המידה שהוא יודע שלעולם לא נגיע למדינה האפלטונית האידיאלית. לוּא היתה בת-הגשמה המדינה האידיאלית אזי לא היה צורך בפוליטיקה ואז היה עולה הפרדוקס; אולם אם מפרשים את אפלטון כיודע בעצמו שאין המדינה האידיאלית אפשרית (אלא כנקודת התייחסות דמיונית אליה יש לשאוף) אזי תמיד יהיה מקום לפוליטיקה והפרדוקס, כאמור, אינו עולה.

מקורות:
אריסטו, "הפוליטיקה / ספרים א – ב", מתורגם בידי ח"י רות, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשל"ה. ע' 27.
אפלטון, פוליטיאה – ספר ה. בתוך: אפלטון, "כל כתבי אפלטון", תרגם יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן – ירושלים ותל אביב, תש"מ. כרך שני, ע'' 364 – 365.
Cross, R. C. and Woozley, A. D., "Plato's Republic – A Philosophical Commentary", Macmillan St Martin's Press, London, 1970.