בעד ארבעה סוגים של חוק דיבר אקווינס

פילוסופיה מדינית של ימי הביניים

הוגה הדעות תומס אקווינס מונה ארבעה סוגים של חוק: 1. החוק הנצחי; 2. החוק הטבעי; 3. החוק השמימי; 4. החוק האנושי. לדעתו ישנו קו המקשר את כל הסוגים האלו – היותם טבעיים – ועל כן הם טובים בהכרח (לא אדון כאן מדוע, על פי אקווינס, מה שהנו טבעי הוא בהכרח גם טוב). בדברים הבאים אתאר תחילה כל אחד מארבעת סוגי החוק ואדגים אותם.בהמשך אראה כיצד נובעת גישת המשפט הטבעי מראייה זו של אקווינס. לבסוף אבקר גישה זו באמצעות הגישה הפוזיטיביסטית המנוגדת לה.

החוק הנצחי הוא ההיגיון שמפעיל את העולם. זו התבונה הטהורה. זהו החוק אותו התקין בורא עולם והוא החוק המסדני ביותר; עליו נבנה הכול. ידיעת החוק הנצחי בשלמותו אפשרית רק לאל עצמו ואילו לנו, לבני האדם, אין אפשרות – ולוּ תיאורטית – להכיר את מכלולו. לא זאת בלבד שהאל הוא היחיד באפשר להבין את החוק הנצחי, הוא בהכרח גם יודע אותו בהיותו אל יודע-כול. להבנתי אלו הם עקרונות הלוגיקה וחוקי המתמטיקה האפריוריים המהווים את החוק הנצחי והכול מבוסס עליהם.

החוק הטבעי הוא חלק מהחוק הנצחי והוא החלק שהאדם מסוגל להכיר, לדעת. הרי האדם, אף שיש בו מן התבונה במידה ניכרת, ובכך נבדל הוא מבעלי החיים, הרי שאין הוא תבוני לחלוטין. מכאן שאין הוא, כאמור, יכול לדעת את החוק הנצחי – התבונה הטהורה בהתגלמות – אלא רק את החוק הטבעי שהוא נגזרת פחות טהורה שלה, שיש בה כבר מן המימוש ולכן אינה תבונה תיאורטית טהורה. להבנתי אלו הם חוקים תיאוריים כמו חוקי הפיסיקה, האסטרונומיה, הביולוגיה וכדומה המהווים את החוק הטבעי. הם כפופים כמובן לחוק הנצחי, קרי: לעקרונות הלוגיקה ולחוקי המתמטיקה.

החוק השמימי הוא החוק הדתי (הנוצרי כמובן). זהו החוק שאנו מוצאים בתנ"ך ובברית החדשה. בחוק השמימי ניתן ביטוי הן לחוק הנצחי והן לחוק הטבעי. היות שהוא חלק מן החוק הטבעי, והחוק הטבעי בתורו, הנו חלק מן החוק הנצחי התבוני הטהור, הרי שהחוק השמימי אינו מתאר אלא את מה שתבוני וחכם וטוב ונכון בעיני האל עצמו. קרי: ציוויי האל כפי שמופיעים בכתבי הדת וכפי שמתפרשים על ידי כוהני הדת הם-הם רצונותיו של האל עצמו. חוקים אלו הם נורמטיביים – הם מצווים על האדם כיצד עליו לפעול בתחומים שונים של החיים, לרבות בתחום הדתי.

החוק האנושי אלו הם החוקים הנורמטיביים עלי אדמות שחוקק האדם בעצמו, לעצמו במגוון תחומי חיים, בנוסף לחוקים הנורמטיביים השייכים לחוק השמימי. בני אדם צריכים חוקים ברורים כדי לדעת כיצד עליהם לפעול במקרים מסוג מסוים, מקרים עליהם לא מדבר החוק השמימי. החוק האנושי מורכב ממערכות החוקים שכל חברה תרבותית מתקינה לעצמה על מנת להגן על עצמה ולשדרג את איכות החיים של החברים בה. החוקים האזרחיים, למשל, הם חוקים אנושיים שבאים להסדיר את היחסים בין האזרחים.

כל סוג של חוק הנו חלק מהסוג שמעליו. אקווינס סבור שיש חובה מצפונית לציית לכל סוגי החוקים כי הם טבעיים ולכן טובים. יוצאים מכלל זה רק חוקים שנחקקו על ידי בני האדם ואשר סותרים את החוקים העליונים (לרוב את החוק השמימי-הדתי). כלומר, אם מבקש השליט לחוקק איזשהו חוק שסותר את מה שמצווה הברית החדשה, למשל, הרי שאין לציית לחוק זה. למעשה, מגדיל אקווינס וטוען שניסיון מצד השליט לחוקק חוקים המנוגדים לחוק העליון אינו יוצר חוק כלל וכלל. יש בזה היגיון רב ועקביות מצדו של אקווינס, לדעתי, שהרי כנוצרי אדוק הוא מאמין שכל הכתבים מספרים אמת לאמיתה ומהווים אורות ותומים ואינם אלא השכל הישר בהתגלמותו (מימוש החוק הנצחי); כיצד, אם כך, ניתן לחוקק חוק שיסתור את השכל הישר? כיצד אפשר לחייב אדם לציית למן "חוק" שכזה? איך אפשר לחוקק חוק שיסתור את חוקי הלוגיקה, את טבע העולם, את חוקי הדת? מכאן מובנת מסקנתו של אקווינס שניסיון לחוקק חוק כזה הנו בטל מעיקרו ואם יוכרז "חוק" שכזה הרי שאין זהו חוק כלל וכלל.

פן נוסף להתנגדותו של אקווינס לחוקים הסותרים את החוק העליון ניתן לראות בהשפעה שקיבל מאריסטו. אצל אריסטו לכל דבר יש תכלית אותה הוא עשוי לממש. תכליתו של האדם היא להיות בן אדם טוב, חי חיים חברתיים ומוסרי. התכלית של המדינה מצִדה, היא לאפשר לאדם לממש את תכליתו. התכלית של המוסדות השלטוניים אינו אלא לאפשר ולקדם את החיים החברתיים הטובים. זאת אומרת, הפוליטיקה, על פי אקווינס, עוסקת בתחום המאפשר לחברה להתקדם וליהנות מחיים טובים ומוסריים. אחד מהכלים זה החוק האנושי.כיצד, אם כן, יתיר אקווינס חקיקה של חוק הנוגד את החוק העליון? הרי שיהיה בכך כדי חבלה בתפקיד החוק האנושי עצמו שהוא – לקדם את תכליתו של האדם, שהיא, בתורה – לעשות את האדם לאדם מוסרי וטוב כפי שכתוב בכתבים הדתיים!

כעת אבקש לבקר בקצרה את הדעה של אקווינס, כפי שהראיתי לעיל, ואשר מהווה את ראשית החשיבה המערבית הדוגלת בגישת "החוק הטבעי"; אם חוק אינו מוסרי (על פי מוסר מסוים ובמקרה של אקווינס על פי המוסר הנוצרי) הרי שאין הוא מהווה חוק בכלל. גישה זו מנוגדת לגישה הפוזיטיביסטית; לפי גישה זו, חוק הוא כזה אם הוא כתוב בספר החוקים בלי קשר למוסריותם (של החוק או של הספר). הפרדה זו בין חוק למוסר מאפשרת להתמודד באופן משפטי, כלומר, בשפה הפוליטית-החברתית המקובלת עם חוק שמנסים לטעון כנגדו שאינו מוסרי. ללא הפרדה זו ינהלו מערכת המשפט וחסיד המשפט הטבעי שיח של חירשים; הראשונה תטען שיש למלא אחר החוק ואילו השני יאמר "אמן" אך לא יפעל בהתאם לאיזשהו חוק כי לדעתו חוק זה אינו חוק... כלומר, ההפרדה בין משפט למוסר מאפשרת לנו לבקר חוק מסוים – האם הוא טוב או רע. בלעדיה לא ניתן בעצם לבצע שיפוטים או להתייחס לגבי חוקים אם אינם חוקים.