אריסטו: יש אנשים שהם עבדים בטבעם

פילוסופיה מדינית עתיקה

אריסטו טוען שאדם משמש כעבד בגלל שזהו אופיו – להיות עבד. באמצעות הדברים הבאים אבקש לערוך הבחנה בין קווי-אופי שיש לאדם לבין התפקיד אותו הוא ממלא. אעשה זאת בשני אופנים: א. אראה שאין זה מן ההכרח שאדם בעל אופי כנוע ימלא תפקיד של עבד. ב. אראה שהאדם יכול לשחק תפקיד אותו הוא נוטל על עצמו. באמצעות שני אופנים אלו אבקש להפיל את טענתו של אריסטו לפיה אופיו הכנוע של אדם מסוים מהווה סיבה אחת וישירה להיותו עבד. למעשה הסיבות לכך שאדם שימש כעבד היו כלכליות ופוליטיות – החזקים עושים שימוש נצלני בחלשים. אלא שדיון בכך יחרוג מהדיון הלוגי ולכן אוותר עליו.

"... תפקידם – השימוש בגופם. שימוש זה הוא הדבר הטוב ביותר שיוצא מהם – אלה על-פי הטבע עבדים, ולהם טוב יותר... להיות נשלטים... כי עבד על-פי הטבע הריהו מי שיכול להיות של אחר (ולפיכך של אחר הוא)..."
(אריסטו, 1254b).

אופן א. כמו שניתן לראות מן הציטוט, אריסטו אינו מבחין בין קו אופי של אדם לבין התפקיד אותו ממלא האדם. בשל אי הפרדה זו אין הוא טורח להשתמש בסימנים שונים של השפה כדי לציין זאת. המונח 'כנוע' ראוי לשמש את אופיו של אדם אותו מכנה אריסטו 'עבד על-פי הטבע'. אלא שאריסטו אינו זקוק להבחנה בין כנוע לבין עבד בפועל. מדוע? – כנוע מבחינת אריסטו הנו עבד שטרם הגיע לבשלות ועדיין אינו ממלא את ייעודו, את תכליתו, את ה-"מה להיות" שלו. כּיוַן שכך, אין אריסטו רואה צורך להסביר לנו שאדם בעל אופי כנוע מן ההכרח שימלא תפקיד של עבד; טבעי הדבר, על פי אריסטו, שעצם ימלא את תכליתו, "מה יש פה להסביר?".

– יש גם יש! ראשית עליי לציין שאני אכן מקבל את הנחתו של אריסטו לפיה ישנם אנשים בעלי אופי כנוע מטבעם. אמנם אין השקפה זו נחשבת "הומניסטית" או ככזו הרואה את האדם כעילוי וכשואף תמיד לחירות אך היא נכונה מאוד לדעתי. אביא להלן דוגמא מחיי היומיום שתמחיש עד כמה רובנו בעלי אופי כנוע מטבענו ואף פועלים – רוב הזמן – באופן כנוע. כאזרחים במדינה דמוקרטית אנו מנצלים אך במעט את הזכות שניתנה לנו להתנגד להחלטותיה של הממשלה. ברובם המכריע של המקרים יקבל האזרח כל החלטת הממשלה כעובדה מוגמרת. זאת גם כאשר עולה על דעתו של האזרח שהחלטה מסוימת עשויה לעמוד בניגוד לענייניו. האזרח עשוי לתרץ את כניעתו באמצעות אחד הנימוקים הבאים: "אם הממשלה החליטה כך אז היא בטח יודעת יותר טוב ממני מה טוב בשבילי", או: "גם אם ההחלטה אינה לטובתי, מה אני כבר יכול לעשות?". ברוב הפעמים, אם כן, יקבל האזרח את החלטת הממשלה בהכנעה. (1)

אגב, שני נימוקים אלו לא חייבים להיאמר מפורשות; הם משתמעים למעשה מהתנהגותם של האנשים ובייחוד מהתנהגותם של אלו שאינם עוקבים אחרי כל החלטת ממשלה, כלומר, מהתנהגות רוב הציבור. ומי מאיתנו אמנם עוקב אחר כל החלטת ממשלה? – מעטים מאוד. רובנו יצדיקו זאת בכך שעלינו לדאוג לענייני היומיום, אולם יסכימו, במידה זו או אחרת, עם שני הנימוקים לעיל.

כאמור, רובנו בעלי אופי כנוע רוב הזמן ולכן מתנהגים בחיינו האזרחיים כאילו היינו עבדים. אולם, לעתים רחוקות, גם אנו, הכנועים, עשויים להחליט – "לא עוד!". הגורמים לכך עשויים להיות: החלטת ממשלה מקוממת במיוחד, חקיקה של בית הנבחרים שעושה עוול גדול מדיי לדעתנו או הגדשת הסאה של החלטות וחוקים אליהם אנו מתנגדים. במקרים אלו עשוי האזרח, בצעד בלתי-רגיל, ובניגוד לאופיו הכנוע, "לצאת לרחובות", מילולית או מטפורית, ולהתקומם בפועל נגד הצעדים של הריבון אליהם הוא מתנגד בתוקף. המטרה של פעולותיו אלה אחת היא: לשנות את החלטות הריבון. כלומר, יש לו יומרות לשנות את המצב הקיים – לשלוט על עצמו בעצמו ולהשפיע בעצמו על עתידו. הוא בוחר לשלוט ולא להיכנע. מכאן שגם אם בדרך כלל יפעל האדם בעל האופי הכנוע באופן כנוע – פעולה המתאימה לאופיו הטבעי – אין זה אומר שיפעל כך תמיד! גם אם יש לאדם מסוים אופי כנוע מטבעו, אין זה גורר פעילות כנועה בכל המקרים; יש ויחליט למרוד ולדרוש שליטה בחייו, גם אם זמנית וגם אם חד-פעמית.

אופן ב. יש ויאמרו שכל חיינו איננו אלא ממלאים תפקידים מסוימים. גישה זו תומכת בדבריי שאין הכרח שאדם בעל אופי כנוע יפעל למעשה על פי אופיו; הוא יכול לבחור תפקיד שאינו מבליט אופי זה ואף תפקיד הפוך לו. אם במילוי תפקידים עסקינן, אבקש לתת דוגמא מתחום השעשועים של בני האדם. חובבי משחקי שליטה (Dominance Games, לרוב במסגרת יחסי BDSM) מקבלים על עצמם תפקיד של אדון או של עבד, מתוך בחירה חופשית. סביר להניח שבעל אופי כנוע יבחר לתת ביטוי מוחשי לאופיו זה על ידי בחירה בתפקיד העבד. בכך יפעל כאותו אזרח שמקבל את החלטות הממשלה בהכנעה כמו היו "גזֵרה משמיִם". אמנם ניתן לטעון שהבחירה נעשית "באופן טבעי", שכן – גם בתפקיד העבד במשחק התפקידים וגם בתפקיד הצייתן במשחק המדיני יבחרו בני אדם כנועים באופיים. אולם, שניהם בוחרים בכך. עובדה עומדת היא שהם עשויים, אם ירצו, לבחור דווקא את התפקיד ההפוך – כשם שהצייתן המדיני עשוי "לעלות על בריקדות" פעם ביובל – עשוי בעל אופי כנוע לקבל על עצמו במסגרת משחקי השליטה דווקא את תפקיד האדון. תהיינה הסיבות סקרנות לשמה, ניסיון לחקור את נפש השולט או בדיקת גבולות של הנפש ושל אופי האדם – עובדה היא שבעל האופי הכנוע יכול לבחור לשחק תפקיד הפוך מאופיו.

לסיכום, הראיתי בשני אופנים שקיים הבדל בין קווי אופי של אדם לבין דרך מימושם. אריסטו אינו עורך הבחנה זו, כאמור. בכך הוא טועה לדעתי. טעותו זו של אריסטו מציגה את משנתו לגבי העבדים באופן אחד מן השניים הבאים (שניהם לא לגיטימיים פילוסופית):
1. כטאוטולוגיה: "עבד צריך להיות עבד כי זוהי תכליתו".
2. כטיעון בלתי תקף: "מי שיש לו אופי כנוע צריך להיות עבד".

--

(1) אדגיש שאינני אומר שאין האזרח מתרעם על החלטות ממשלה מסוימות. מה שאני אומר זה שהאזרח בוחר, לרוב, שלא לעשות דבר בקשר לכך.

מקורות:
אריסטו, "הפוליטיקה / ספרים א – ב", מתורגם בידי ח"י רות, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשל"ה. ע' 27.