האם ניתן להפריד בין דת לפוליטיקה?

פילוסופיה מדינית של ימי הביניים

הן אוגוסטינוס והן אקווינס מביעים עמדה ממנה ניתן להבין שקיומו של קשר הדוק בין האמונה הדתית לבין השלטון המדיני הוא קשר חיובי. מולם עומדים הליברלים המחזיקים בעמדה מנוגדת: יש צורך להפריד לחלוטין בין הדת לבין הפוליטיקה. במסגרת תשובתי לא אדוּן בשאלה האם ראוי היה וכדאי להפריד בין שני התחומים. תחת זאת, אנסה לבחון האם ניתן בכלל לדבר על אפשרות של הפרדה (מוחלטת) בין שני התחומים. תחילה אנסה להראות שלא ניתן בכלל להבחין בין שני התחומים; זאת בניגוד לדעתו של פרופ' מרנץ לפיה ההבחנה עצמה היא אפשרית ורק ההפרדה היא מן הנמנע. בהמשך אראה שגם לוּ הייתה אפשרית הבחנה בין התחומים הרי שלא ניתן להפריד ביניהם וכאן דווקא אתבסס על דעתו של פרופ' מרנץ. בכל מקרה, בין שניתן להבחין בין התחומים ובין אם לאו, אראה מה משותף להם והקושר אותם זה לזה קשר בלתי ניתן לניתוק. לסיום אוסיף נדבך על מנת לחזק את המסקנה העונה בשלילה לכותרת תשובה זו – אתאר את הדיון מנקודת מבט אנטרופוסופית-חילונית.

ראשית ננסה לתהות מהו הדבר הנתפס בתודעתנו כשונה, מבחינה מהותית, בין שני התחומים – הפוליטי לעומת הדתי, שוני המרחיק אותם לכאורה זה מזה. ובכן, יש הטוענים שהפוליטיקה – בין במובן הצר של שלטון מדיני ובין במובן הרחב של חיים אנושיים חברתיים – אינה אלא אמנות של פשרה. לדידם של המחזיקים בעמדת פשרה זו מוותרים האנשים על רצונותיהם או על שאיפותיהם מתוך בחירה מודעת ומוגדרת מראש כפשרנית. זאת הם עושים על מנת להגיע לעמק השווה או לאיזושהי פשרה המקובלת על הצדדים היריבים. בכך מרוויח כל צד מתפשר איזשהו תחום בו תהיה לו יותר שליטה מאשר לצד היריב ובה בעת הוא מפסיד שליטה – או שהיא פוחתת – בתחום אחר בו ניתנה ליריב השליטה היתרה. גם הצד היריב התפשר (שאם לא כן הרי שלא ניתן היה לדבר על פשרה); גם הוא הפסיד שליטה – או שהיא פחתה – בתחום מסוים אך הוא קיבל בתמורה לוויתורו שליטה רבה יותר בתחום אחר. התחום עליו ויתר כל צד בפשרה – במודע ומתוך בחירה חופשית – הוא התחום בו יש לו פחות עניין מאשר העניין אותו הוא מגלה בתחום בו הרוויח שליטה רבה יותר.זוהי תמצית גישת הפשרה. על מנת לסבר את האוזן אתן דוגמא מן החיים הפוליטיים בישראל אותה ניתן לפרש על פי גישת הפשרה. המדינאים החברים במפלגות הדתיות פעלו במשך שנים רבות בתחומים אשר נגעו ביותר לתחומים בהם יש לדת נגיעה מהותית, לדעתם; הם חוקקו חוקים למניעת המכירה של בשר חזיר, למניעת הפעולה של התחבורה הציבורית בשבתות ובחגים, למניעת נישואין שאינם על פי ההלכה, למניעת רישום 'יהודי' בתעודת הזהות למי שאין הם נותנים הכשר שכזה, וכדומה. זאת אומרת, פעלו, כך נראה, בתחום מוגדר – עניינים בהם עוסקת הדת ואשר "בנפשם הדבר". כמו כן, לא ביקשו לעצמם תיקים או תפקידי מפתח בתחומים אחרים, אשר – על פי גישת הפשרה –חשובים להם פחות, כגון: משרד החוץ, משרד האוצר, משרד התיירות וכולי. מנגד, הסכימו המדינאים במפלגות החילוניות לוותר – כך על פי גישת הפשרה – על תחומי החיים "הקשורים לדת" על מנת לזכות בתמיכתם של חברי הכנסת מן המפלגות הדתיות לקיום של קואליציה שלטונית יציבה. לכאורה נראה שגישת הפשרה עובדת והיא אכן הדרך הנכונה להסביר תופעה פוליטית זו; כל צד מוותר על שליטה בתחום בו עניינו פחוּת וזאת על מנת לזכות בשליטה מרובה יותר בתחום בו עניינו רב.

אולם, נשאלת השאלה: האומנם מתארת נכונה גישת הפשרה את ההתרחשות הפוליטית בין החילונים לדתיים? האומנם אידילי המצב בין שני הצדדים כמו שתיארתי לעיל בו כל צד מוותר על איזה תחום מתוך פשרה? האומנם ניתן להבחין בין שני התחומים הבחנה המגדרת כל אחד מהם באופן הממצה את כל התופעות הקורות בו מחד אך גם מוציא את אלה שאינן נחשבות כשייכות אליו מאידך? הבה נבדוק האם באמת ניתן לערוך הבחנה ברורה בין התחומים בהם יש שליטה לדתיים, נניח, מן התחומים בהם אין להם שליטה. (1) דוגמא ראשונה: מר אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל לשעבר, נהג להלין בשמה של פלונית על כך שאינה יכולה לפוש בחוף הים ביום העבודה החופשי היחיד בשבוע, הווה אומר, בשבת.ומדוע? – מכּיוַן שלאישה זו, המתגוררת מרחק רב מחוף הים, אין רכב פרטי וכידוע, תחבורה ציבורית אינה פועלת בשבת.5 דוגמא שנייה: גבר ואישה מבקשים להתחתן זו לזה וזה לזו אך לשמור על חירותם האנושית לבטל את הנישואים, כל אחד כפרט לעצמו, אם ירצו בכך בעתיד. אולם תחום הגירושין, הדבוק לתחום הנישואין הדתיים (היחידים המוכּרים בארץ), נמצא בסמכות היד הקשה של הרבנות הראשית שלא ממהרת, בלשון המעטה, לאשר גירושין. די בשתי הדוגמאות האלה, לטעמי, כדי להראות שהתחום שהוגדר קודם "דתי" אינו מופרד לחלוטין מן החיים "החילוניים"; השבת אמנם מקודשת לרבים מבחינה דתית – ולכן רשמנוה קודם תחת התחום "הדתי" – אולם בקידוש שכזה מנענו מן האישה ללא הרכב הפרטי לפוש על שפת הים בשבת. והנישואין? – על אחת כמה וכמה: "הרי את מקודשת לי", מצהיר החתן לכלה. אך האם במעמד קידוש זה יש בכדי ביטול חירותה של הכלה והאזרחית לחזור, ביום מן הימים בו תבחר, להיות חופשייה מבן-זוגה? – זה לא נראה סביר. מהו הגבול, אם כן, בו מסתיים התחום "הדתי" ומתחיל התחום "החילוני" או "האזרחי"? – אין גבול כזה! מכאן אני מסיק שאם לא ניתן להבחין בין התחומים אזי בוודאי שלא ניתן להפריד ביניהם. חסידי גישת הפשרה, אם כן, שוגים בחושבם שניתן להפריד את התחום הפוליטי מן התחום הדתי מכּיוַן שתחומים אלו אינם מוגדרים באופן ברור ואינם מגודרים מחדירה של יסודות מן התחום האחר. (2) גדר ההפרדה לא יכולה להיבנות באופן מוצדק לוגית אם לא נמצא את התוואי המבחין והחוצץ בו היא עשויה להיבנות... הפרדה במקום בו לא ניתן להבחין בגבול ברור בין שני תחומים כלשהם תהיה מלאכותית ולא תהיה תואמת לכוונותיהם של המחזיקים בגישת הפשרה. (3)

כאמור בהקדמה לתשובה זו, סבור פרופ' מרנץ שההבחנה בין התחום הדתי לתחום הפוליטי דווקא אפשרית וזו רק ההפרדה שאינה אפשרית. אם כבר הזכרנו פוליטיקאים, למה להפסיק? מרנץ מספר שבמשך כשלושים שנה החזיק בדעה לפיה גם ההפרדה בין שני התחומים אפשרית עד שהאירה את עיניו תלמידתו המבריקה – היום חברת כנסת – הלא היא גב'גילה גמליאל. מרנץ מצטט אותה כאומרת שהדת אינה פרטית אלא ציבורית; יש לה מוסדות ולכן חייבת להיות מעורבת בה פוליטיקה כי במקום בו יש מוסדות יש חברה ובמקום בו יש חברה יש פוליטיקה ודיונים על כסף, כוח וכבוד. כּיוַן שכך, בהיות הדת פוליטית בעצמה, לא ניתן להפריד אותה ממשהו שגם הוא פוליטי – הפוליטיקה. כלומר, התחום הדתי כלול בתחום הפוליטי. הדת היא פוליטית במהותה! טענה זו אכן נראית לי נכונה וטריוויאלית. כּיוַן שכך, הרי שיש בכך תמיכה במסקנה – אם כי מכִּיווּן אחר ואף מנוגד באחת מהנחותיו – שלא ניתן להפריד את הדת מן הפוליטיקה.

לסיום אבקש להוסיף תימוכין מנקודת מבט אנטרופוסופית חילונית. מהיכן הגיעה הדת? מהשמיִם? – כחילוני גמור איני סבור כך. הרי אנשים מחפשים מאז ומתמיד דרכים להבין את העולם, לדעת את מהותו, לבחון את מהותם עצמם; אנשים מחפשים מנוח שבידיעה (אף שצחוק הגורל מראה לנו שלעתים הידיעה דווקא מונעת מרגוע); אנשים מחפשים משמעות לחייהם, תכלית למאמציהם, הסבר לסבלותיהם... במלים אחרות, הרי היו אלו בני האדם עצמם שהמציאו את הדת ואשר דאגו לעטרו בהילה שמימית לשם סמכות ולמטרת שכנוע עצמי! וכפי שטוען אריסטו, מהם בני האדם אם לא חיה פוליטית? ואם אמנם פוליטיים בני האדם במהותם, הרי שאין זה מוצדק לוגית להגיד שיש באפשרותם לפעול באופן שאינו פוליטי. היות שכך, נגרר בהכרח שגם התחום הדתי כמו שאר התחומים הציבוריים בהם עוסק האדם הנו פוליטי באופיו. כלומר, גם העשייה הדתית עצמה, חלק ממחשבתו היצירתית הציבורית של האדם – כחיה פוליטית – היא פוליטית במהותה.

--

(1) אפשר כמובן לבדוק מן הכיוון השני: האם מופרדים התחומים בהם יש שליטה לחילוניים מן התחומים בהם אין להם שליטה.
(2) הגישה המנוגדת לגישת הפשרה היא כמובן גישת המאבק שיכולה, לדעתי, להסביר טוב יותר את חלוקת "התחומים" לכאורה. הרחבתי על כך בהזדמנויות רבות אחרות.
(3) יכולים אולי חסידי גישת הפשרה לסגת לטענה חלשה יותר לפיה הגבול הוא בַּמקום בו מציבים את הגדר. אולם ניתן להכניע גם טענה מוחלשת זו באשמת הנחת המבוקש.