סוקרטס - 'מותר לי' = 'אני מסוגל'?

פילוסופיה מדינית עתיקה

"וכל איש מכם אשר אנחנו והמדינה לא מצאנו חן בעיניו [...] רשאי הוא לקחת את רכושו וללכת למחוז חפצו. אך כל איש מכם שיישאר לאחר שראה כיצד אנו גוזרים דינים [...] הרי הוא כבר הסכים למעשה, שיעשה כפקודותינו [...]". (1)

באמירה זו של סוקרטס, הבאה בשמם של חוקי אתונה, כביכול, נטענת הטענה הבאה: מי שרשאי לעזוב את מדינתו על רכושו וללכת למחוז חפצו ובוחר שלא לעשות זאת – מסכים בבחירתו לדרך שיפוטהּ. בדבריי אבקש לטעון נגד טענתו זו של סוקרטס. תחילה אציג את טענתו של סוקרטס באמצעות מערך של שני טיעונים לשם הבהרת הטענה ולשם חשיפת ההנחה הסמויה בה. מייד אחר-כך אפנה למתקפה חזיתית על אותה הנחה סמויה שמצאתי בדבריו של סוקרטס תוך הבאת דוגמאות נגדיות רבות לה. לאחר שאוכיח את שקריותה של ההנחה הסמויה, אבצע איגוף למערך הטיעונים ואתקוף ישירות גם את המסקנה הסופית כשלעצמה.

מערך הטיעונים של סוקרטס הוא כדלקמן:

טיעון 1
הנחה גלויה: כל איש רשאי לעקור ממדינתו.
הנחה סמויה: מי שרשאי לעקור ממדינתו מסוגל גם לבצע זאת בפועל.
מסקנה: כל איש מסוגל לעקור ממדינתו.

טיעון 2
הנחה סמויה (2): כל איש מסוגל לעקור ממדינתו.
הנחה גלויה: מי שלא עוקר ממדינתו – סימן שאינו מעוניין בכך.
מסקנה: מי שלא מעוניין לעקור ממדינתו הרי הוא מסכים לדרך שיפוטהּ.

כאמור, סוקרטס משתמש במסקנתו של טיעון 1 בבנייתו את טיעון 2 והיא מהווה בו הנחה סמויה.

תחילה, אתייחס, כאמור, לטיעון 1 ואנסה להראות שההנחה הסמויה בו אינה מדויקת או שאינה נכונה בכל המקרים. ההנחה הייתה: מי שרשאי לעקור ממדינתו מסוגל גם לבצע זאת בפועל. סוקרטס מציג תפיסה של חופש תנועה גיאוגרפי וחופש פעילות מנטאלי בלתי-מוגבלים. כלומר, שאדם מסוגל לנוע על-פני רחבי תבל ולעשות שינויים בחייו ללא הגבלה וללא קשיים מיוחדים (או עם קשיים מעטים וזניחים) ובלבד שיהא רשאי לעשות זאת.אנסה להראות, באמצעות הבאת דוגמאות נגדיות, שתפיסה זו היא פשטנית ואף תמימה או מיתממת; האומנם מסוגל כל אדם לעזוב את מולדתו? אמנם במקרים קיצוניים של סכנת-חיים (אסונות טבע, פלישת אויב וכדומה) ייתכן מצב בו יוכל כל אדם לעזוב את מדינתו; אלא שאז תהיה עזיבה זו בגדר מנוסה כדי להציל חייו מחוסר ברירה ולא מתוך עקירה מרצון ומתוך בחירה. גם במצב כזה, אגב, ייתכן מאוד שחלק מהאנשים יישארו בכל-זאת באדמתם בשל חוסר יכולת כלכלית או פיסית לברוח. בכל מקרה, גם אלה שהצליחו לנוס על נפשם וגם אלה שלא הצליחו לעשות זאת ונותרו מאחור – על כולם נכפה המצב ולא היה לאל ידם לבחור כיצד לפעול.

מצב חירום הנו מצב קיצוני, כאמור. אולם אין המצב הרגיל נחשב קיצוני אלא – מתון. במצב מתון אדם אינו דואג שמא חייו מצויים בסכנה מיידית אלא נוטה לפעול באופן של בחירה המושגת מתוך מערכת שיקולים רציונלית. (3) משלח-יד הוא אחד מהגורמים החשובים שבמערכת שיקולים זו. לא כל האנשים הנם בעלי-ממון עליו הם יכולים להישען בתורם אחר מדינה שתהא לשביעות רצונם והיכולים להסתמך ולהישען על אותו ממון עד שימצאו מקור-פרנסה חדש; מרבית האנשים צריכים לעבוד יום-יום למימון מחייתם הבסיסית. האדם חסר-הממון המבקש לעקור ממדינתו עשוי להיות ער לכך שייתכן שלא ימצא מקום-עבודה בארצו החדשה וזה עשוי להיות אחד הגורמים העיקריים שימנעו ממנו מלעשות זאת.

בנוסף, עקירה מן המולדת פירושה עקירה גם מן התּרבות אותה האדם מכיר ולה הוא מורגל. בארץ אחרת הוא ייתקל, אולי, בתרבות המשתמשת בשפה אחרת שאין הוא דובר אותה, במנטליות שונה ובמנהגים לא מוּכּרים. הוא עשוי לפתח הרגשת אי-שייכות לסביבה החדשה ואף ניכור אליה. בעקירה מן המולדת האדם גם עוזב את משפחתו אליה הוא מרגיש קרבה מאז ילדותו ומחבריו ורעיו אותם צבר במשך חייו. אם הוא עוקר עם ילדיו הם עלולים לפתח רגשות של אי-שייכות למקום החדש המבוססות על שונוּת ופער תרבותי. כמו-כן, ייתכן שילדיו, או אף הגולֶה עצמו, יסבלו מתופעות של חוסר סובלנות כלפי זרים במדינת היעד.

זאת ועוד – לא כל אדם הנו חזק נפשית ו/או פיסית על-מנת לעקור מן המדינה. כמו-כן, בפעולה שעשויה להיות גורלית לחייו של אדם כגון עקירה ממולדתו, יש הרבה ממוטיב ההרפתקה; אין האדם העוקר למקום חדש יכול להיות סמוך ובטוח שימצא בו את מקומו – מגורים ראויים, עבודה ברמה המספקת את צרכיו, חינוך טוב לילדיו, חברים וידידים חדשים ואת אותה הרגשה בסיסית ונעימה של "אני בבית". לא לכל אדם יש את האופי המתאים להרפתקה שכזו.

כל מה שכתבתי עד כה נכון שבעתיים לגבי נשים בעת העתיקה. (4) בעת ההיא הייתה האישה נחותה במעמדה מן הגברים בכל אספקט של החיים; היא הייתה תלויה למרותם של הגברים (אביה בשנות חייה הראשונות ובעלה בהמשך חייה). האישה לא הייתה יכולה "לעזוב הכול, לקום וללכת"... זאת היות שלא הוכשרה להילחם על-מנת להגן על עצמה פיסית ונפשית. לכן לא הייתה אף יכולה להעלות בדעתה מצב בו היא יכולה לעקור ממולדתה בעצמה, קל-וחומר לבצע זאת בפועל. האישה בעת העתיקה הייתה, לרוב, נתונה לחסדיהם של הגברים בחייה שראו בה את רכושם. מאידך, גם האישה הייתה נתונה לאותם חוקים של המדינה. במצב עניינים זה נתונה הייתה האישה בין הפטיש לסדן (הגברים והחוק) שלמעשה חד-הם – הרי רק גברים היו בין הרשאים להצביע בתהליך חקיקת החוקים! מובן שבמצב זה אין האישה יכולה לעקור ממולדתה.

את כל הקשיים שהזכרתי לעיל עשוי אדם רציונלי להעלות מראש בבניית מערכת השיקולים לגבי השאלה האם לעזוב את מולדתו. כמו-כן, חלק מהשיקולים מונעים ממנו, למעשה, את העקירה ממנה. במלים אחרות, ההנחה הסמויה של טיעון 1 היא שקרית – אף אם אדם רשאי לעזוב את מדינתו אין זה אומר שהוא מסוגל לבצע זאת בפועל! נובע מכך שגם המסקנה של טיעון 1 (כל איש מסוגל לעקור ממדינתו) היא שגויה מכּיוַון שאחת מהנחותיה היא, כאמור, שגויה.

על-פי קביעתי דלעיל שהמסקנה של טיעון 1 היא שגויה הרי שגם המסקנה של טיעון 2 היא שגויה כי המסקנה של טיעון 1 מהווה הנחה הכרחית בה. עם-זאת, ארצה להוסיף ולבסס את דבריי לגבי אי נכונותה של מסקנתו הסופית של סוקרטס, כלומר, לגבי המסקנה של טיעון 2. אעשה זאת תוך התייחסות ישירה למסקנה ולא להנחותיה. סוקרטס מציג תפישה מודאלית באשר ליחסו של האדם לחוקי המדינה בה הוא חי – או שהם מוצאים-חן בעיניו או שאינם; אין מידה אמצעית. אולם המציאות היומיומית אינה כה חותכת; רובם-ככולם של האזרחים אוהבים חלק מהחוקים ואוהבים פחות חוקים אחרים. כמו-כן, ייתכנו חוקים רבים שאינם מוצאים-חן לגמרי אלא באופן חלקי בלבד. כלומר, המציאות האזרחית באשר להתייחסות לחוקי המדינה היא סקלארית ולא מודאלית.

יתרה מזאת ועקרוני אף יותר – הדמוקרטיה, הן הייצוגית והן העממית, מעודדות השתתפות של האזרח בקביעת החוקים של המדינה. אם יש לאזרח האפשרות להשפיע על החוקים של המדינה הרי שיש בכך קדם-הנחה שסביר שהוא אינו מרוצה לחלוטין מהחוקים הקיימים או שלדעתו אינם מספיקים או מדויקים. אחרת, למה בכלל לחוקק חוקים חדשים? אזרחים עשויים להישאר במדינתם דווקא כי יש להם האפשרות (או, לכל הפחות – התקווה) שיוכלו לשנות את החוקים. והרי זו תכלית הדמוקרטיה – לתת לעם לבחור! מכאן שהישארותו של האזרח במדינתו אין בה משום מתן גושפנקא מצדו לכל אחד ואחד מחוקיה. אם היה כל אזרח שאינו מרוצה לחלוטין מן החוקים עוזב את המדינה היא הייתה מתרוקנת מיושביה...

לסיכום – הראיתי שטענתו של סוקרטס כפי הוצגה בהקדמה היא שגויה הן על-פי שלילת ההנחה הסמויה של טיעון 1 והן על-ידי שלילה של המסקנה של טיעון 2; כלומר, מסקנתי הפוכה לזו של סוקרטס: אי-שימוש מצדי בהיתר שניתן לי לעקור ממולדתי אינו גורר את הסכמתי לדרך שיפוטהּ.

--

(1) כל כתבי אפלטון, כרך א', הוצאת מאגנס, עמ' 251 (דיאלוג "קריטון").
(2) המסקנה של טיעון 1 איננה נאמרת במפורש מפי סוקרטס ולכן היא סמויה. כּיוַן שכך הריהי מהווה הנחה סמויה בטיעון 2.
(3) לא אכנס לבעייתיות של ענייני החופש והבחירה מכיוון שאין זה המקום הראוי לכך. בכל מקרה, במצב רגיל, פועל האדם תוך שהוא סבור שהוא פועל מתוך בחירה.
(4) ויש שיטענו שבמידה לא-מבוטלת הדבר נכון גם היום.