על אהבות שלנו (ועל הריאליזם המדיני של אוגוסטינוס)

פילוסופיה מדינית של ימי הביניים

אוגוסטינוס מדבר על שני סוגי אהבה:
1. אהבה מצד אדם את עצמו;
2. אהבה מצד אדם את האל.

אלו שני סוגי האהבה היחידים הקיימים ויש הבדל מבחין ומפריד, לדעתו של אוגוסטינוס, בין שניהם. בתשובה זו אבחן תחילה כל סוג – מה טיבו ומהי מהותו. לאחר מכן אנסה להראות כיצד גוזר מכך אוגוסטינוס את משנתו הריאליסטית. לבסוף אבקר את המודאליות הדיכוטומית שבין שני סוגי האהבה.

אהבה לבן זוג, לבת משפחה, לידידים – כולן מן הסוג הראשון. מדוע? – מכּיוַן שאתה בעצם דואג לטובתך האישית. למשל, אתה מרגיש אהבה עזה לבן זוגך ודואג לו אם הוא לא זמין בטלפון ולא שמעת ממנו מהבוקר; אתה חושש בעצם לעצמך – שתישאר לבדך. או למשל, אב הדואג לבנותיו שמא לא ימצאו חתנים ראויים. אלה בנותיו ובוודאי שהוא אוהב אותן ורוצה בטובתן שלהן, הלא כן? – האהבה לא כל כך טהורה כמו שניתן לדמות, טוען אוגוסטינוס; גם במקרה זה דואג האוהב לעצמו; מדוע? – בימים עברו: שתוסר ממנו האחריות הכלכלית לפרנס את בנותיו, ובימינו אנו: שתוסר ממנו האחריות המוסרית או החברתית לבנותיו. בנוסף, כאז גם היום, שיוכל הוא עצמו להתהדר בכלולות בנותיו כהצלחה אישית שלו ולימים הוא אף עשוי לזכות לנכדים. כלומר, כל האהבות שאנו אוהבים את הזולת הן בעצם אהבות לעצמנו; אני אוהב את הזולת לשם איזו טובה אישית שלי שאני מעוניין בה (במודע או שלא במודע). גם חייל היוצא למלחמה ומוכן להקריב נפשו בשל אהבתו למולדת, אוהב למעשה את עצמו – שמו יהולל בפי הבריות כגיבור והתחושה הטובה הזו נמצאת בקרבו בעודו בחיים – ובכך שכרו האישי.מסקנתו של אוגוסטינוס, כמו מדוגמאות אלה, היא שכּל התקשרויותיי האוהבות עם הזולת הן, באופן ישיר או באופן עקיף, אהבת עצמי – דאגה לעצמי, רצון וכוונה שיהיה לי עצמי טוב. למעשה, אין אף אחד שמוכן לעשות איזשהו דבר למען האחר אם אין מעשה זה תורם, באיזשהו אופן, לאיזה צורך של העושה עצמו – כל המעשים מסוג אהבה זו הם אנוכיים במהותם. לעתים, אמנם, אנשים דווקא מרֵעים לעצמם, תטען ביקורת אפשרית; הם מְתקשרים עם הזולת (שהם אוהבים!) באופן שפוגע בהם עצמם (ולעתים גם בזולת). הביקורת צודקת באמירה זו אלא שאין זה גורר שהם התכוונו שייגרם להם איזשהו רע. אגב, התשובה לביקורת תופסת גם במקרה שהמבקרים ינסו להקשות תוך הצבעה על אנשים הפוצעים עצמם ומכאיבים לעצמם בכוונה תחילה; נכון, זה קיים, אך אותם אנשים חושבים שזה יעשה להם טוב ולא רע.

מן הצד השני של המתרס עומדת איזה אהבה טהורה, טוען אוגוסטינוס, אהבה שאינה לעצמך אלא אהבה מסוג אחר. זוהי אהבה של האדם את האל; לא את עצמו (באופן ישיר או באופן עקיף) אלא את האל ממש. זוהי האהבה האלטרואיסטית היחידה הקיימת. המאמין אוהב את האל בשל היותו של המאמין עבד לאל ורצונו בטובו של האל עצמו ולא באיזו טובה לעצמו, למאמין. המאמין עושה את דבר האל על פי רצונו של האל (כמובן – כפי שמפרשת רצון זה הכנסייה). הקרבה לטובת אהבה של רצון האל היא טהורה; זוהי "מצווה לשם שמיִם", באנלוגיה לאמונה היהודית. ומדוע כה טהורה אהבה של האדם לאל? הסיבה היא שאין לאל גוף או פנים או איזו נוכחות ישירה ועכשווית עלי אדמות. אין המאמין יכול לפרוט את האהבה הטהורה שלו לאל לאלו שאיפות חומריות שהן: אין הוא יכול להימשך לגופו של האל, לשאוף לאחד את חשבון העובר-ושב שלו עם זה של האל וכדומה. בניגוד לאהבה העצמית, לא יכולה האהבה לאל להיות מוּנעת על ידי השאיפה לאיזו תועלת אישית של המאמין או על ידי תשוקות, רצונות רעים וחטאים שלו. זוהי אהבה נטו; אהבה טהורה. בנוסף, האהבה לאל היא היחידה שיכולה להיות טהורה; האל הוא נצחי ואהבה טהורה חייבת להיות רק כלפי משהו נצחי שהרי איזה מן טוהר יש באהבה כלפי ישות שתמות וגופה יירקב, כמו הישות הנקראת 'אדם'?

אוגוסטינוס תופס את המושג 'פוליטיקה' במובנו הרחב – מִגוון היחסים החברתיים בין בני האדם. מכאן שעל מנת להבין איך יש לעשות פוליטיקה יש להבין את בני האדם – על פי מה הם פועלים, מה מניע אותם לעשות מעשה או להימנע מעשותו. אוגוסטינוס מפתח תורה אנטי-אוטופיאניסטית; לדעתו אי אפשר להגיע לשלב אוטופי על פני האדמה בו החיים מושלמים. החיים בעולם גשמי זה רצופים מאבקי כוח בהם עליך לשרוד. הסיבה לכך היא שאנשים רעים במהותם, אנוכיים ולא ניתן לסמוך עליהם – כולם רוצים לנצלך. מכאן מסיק אוגוסטינוס שיש להגביל את הרוע, להקטין את האפשרות שהאדם יוכל לתת ביטוי לרוע הטמון בו. הדרכים לכך הם: שמירה על עצמך וזהירות מהאחר – מחד, וענישה במקרה של פשיעה – כדי להרתיע ולהפחיד את הרוצים לפשוע – מאידך. אם מישהו מתנהג בסדר זה רק בגלל שהוא פוחד (מנידוי חברתי, מענישה). מדוע יש באדם מן הרע? – הסיבה היא היסטורית, על פי אוגוסטינוס – אדם הראשון חטא כלפי השם ומאז הוכתמה נפשו כעונש על חטאו והוא הוגלה מגן העדן. בשל הגירוש מגן העדן בני האדם נאלצים לחיות במסגרות חברתיות בהן שולט המחסור; הנגישות למשאבי המזון מוגבלת, הנגישות לבני זוג לא קלה, את האדמה הטובה רוצים רבים, וכדומה. (1) אולם, כאמור, האדם אוהב את עצמו ומכאן כל מעשיו. אני רוצה להרגיש שולט בחיי בתוך התוהו ובוהו החברתי. אהבת עצמי מכתיבה את החִברוּת ביני לבין שאר האנשים איתם אני בא במגע. נניח שאני השליט במדינה; הרי שכאדם אני מרגיש ופועל אותו הדבר. זאת אומרת, אני רוצה את טובת עצמי בין אם אני שליט ובין אם לאו. אני נוהג באופן דומה במהותו גם בחיים הפרטיים וגם הציבוריים; זה הריאליזם הפוליטי של אוגוסטינוס! השליט אינו רוצה את טובת נתיניו אלא את טובתו שלו עצמו! כי כמו כולם – הוא בסך הכול בן אדם וככזה – הוא אוהב את עצמו וכל מעשיו נועדו לתועלתו האישית. והרי אמרנו שכולנו מקולקלים – אנוכיים ורעים במהותנו; זאת אומרת שאין פלוני יכול, מבלי להיכשל מבחינה לוגית, לטעון שהוא טוב מאלמוני, על פי אוגוסטינוס. אם כולם רעים אז גם פלוני הוא רע. כלומר, גם השליט הוא רע בעצמו, בהיותו אדם! מהבנה זו יש להמשיך הלאה; זוהי נקודת המוצא הפוליטית. (2) עוד טוען אוגוסטינוס שלא ניתן לשנות את המציאות החברתית-הפוליטית באופן מהותי. הסיבה לכך היא שלא ניתן לשנות את טבע האדם; כל אחד אוהב רק את עצמו. בשל כך לא ניתן להשיג מדינה מושלמת על פני הארץ שהרי משהו מושלם צריך להתאים לכולם אך רצונות האנשים מנוגדים... לכן יש להיזהר מאנשים שמציגים רעיונות מדיניים אוטופיים ולהגביל את המנסים לקדם רעיונות אלו. הכי טוב היה בגן עדן ומאז המצב רק מידרדר. יש לשמור על הקיים ולהקטין את מידת השינוי. מובן שבשל דעות אלו נחשב אוגוסטינוס לאחד מראשוני התנועה הקונסרווטיבית (השמרנית).

לסיום אבקש להציג ביקורת על הדיכוטומיה שבין שני סוגי האהבה שמצייר אוגוסטינוס: האהבה העצמית והאהבה לאל. אוגוסטינוס מציג באופן מודאלי את שני סוגי האהבה. אבקש לקרוא תיגר נגד תפיסה זו על סמך רמיזה של פרופ' מרנץ בשיעור עצמו. האומנם כה טהורה האהבה של האדם את האל? האומנם אין המאמין מבקש לעצמו איזו טובה או תועלת שתצמח, אולי, מאהבתו את האל? תמימות או היתממות מסוג זה מצד אוגוסטינוס מעמידה אותי כאפיקורוס בעל-כורחו; האומנם לשם שמיִם האהבה?... הרי המאמין רוצה בגאולתו – ועל כך מצהיר במפורש אוגוסטינוס עצמו. הנצרות, בניגוד ליהדות (למשל), שמה את הדגש בַּכּוונה עצמה ולא בקיום של מצוות. כּיוַן שכך, הרי שאם נוצרי רוצה בגאולה אישית בחיי העולם הבא הרי שעליו לאהוב את האל. זאת אומרת, יש תכלית לאהבתו של האדם את האל, עשויה לצמוח למאמין איזו תועלת מאהבה זו. בשל כך הרי שטוהר כוונותיו של המאמין מוכתם אפריורי ברצון להיטיב עם עצמו ואין הוא יכול להתהדר בנוצות האהבה לאל כאילו הן צחות ונקיות מאהבה עצמית. יוצא, שעל פי תורתו של אוגוסטינוס עצמו, לא קיימת אהבה אלא מן הסוג הראשון, הווה אומר, אהבה עצמית. כדי להיפטר מהפרדוקס הייתי מציע לנסות ולפתח רעיון חלופי לזה של אוגוסטינוס: לוותר על המודאליות של שני סוגים של אהבה ולבחון את האהבה באופן סקלארי: אדם הנו אנוכי במעשיו תמיד; עם זאת, לעתים הוא עושה זאת באופן בוטה שפוגע באחרים ולעתים באופן יותר הרמוני עם סביבתו; לעתים הוא עושה נזק בפועלו על פי אהבתו לעצמו ולפעמים דווקא מביא תועלת. רעיון זה יכול לעמוד במרכזו של דיון המשך בסוגייה זו.

--

(1) על כך הרחבתי במאמר אחר על אוגוסטינוס.
(2) ניתן לבדוק אם ניתן בכל זאת להשוות בין שתי רעות מי מהן רעה יותר. אם אפשר צריך לבדוק מיהו זה שהוא פחות רע מהאחר. איני מעוניין להיכנס לדיון שכזה. בכל מקרה, רע הוא רע, בין שיש באדם מעט רוע או הרבה רוע,יש בו רוע.